עו"ד צעד אחד קדימה לפני כולם
מחשבונים משפטיים




יהדות
ראש השנה  - צום גדליה
יום כיפור -  כל נדרי -  כרת
חג סוכות
חנוכה
טו בשבט
חג פורים
מגילת אסתר
חג פסח
ההגדה של פסח
יום העצמאות
ל"ג בעומר
יום ירושלים
חג שבועות
יז בתמוז - בין המיצרים
ט באב
טו באב - חג האהבה
יום המעשים הטובים
עשרת הדיברות
ציר הזמן ביהדות
  

אנטישמיות
אם לא תהיה לנו ארץ ישראל חזקה ומאוחדת, סביר להניח שתהיה שואה שניה - טל שרון דיוגינס


אנטישמיות רקע כללי
המונח אַנְטִישֵׁמִיּוּת מציין שנאת יהודים. הפירוש המילולי של המונח הוא "נגד השֵמִיִים", דהיינו, שנאת כל בני הגזע השֵּׁמִי, אשר עמם נמנים, בין היתר, היהודים והערבים (שמיים הם צאצאיו של שם בן נח). בפועל, המושג אנטישמיות משמש לציון שנאת יהודים בלבד, והוא מעולם לא שימש לציון שנאה כלפי עמים שמיים אחרים.
הסיבות לאנטישמיות במהלך ההיסטוריה הן רבות, ואלו הן: שנאה על רקע דתי, שנאה על רקע כלכלי-חברתי, שנאה על רקע של קנאה בחברה היהודית, שנאה על רקע בידול החברה היהודית - אי היכולת והקושי הרב להצטרף לחברה היהודית, שנאה על רקע תרבותי ושנאה על רקע גזעני.
על אף העובדה שאנטישמיות החלה עוד בעת העתיקה (במצרים - שלח את עמי - הגדה של פסח, בפרס - מגילת אסתר), בהיסטוריה נהוג לחלק את האנטישמיות לאנטישמיות מודרנית ולאנטישמיות מסורתית כאשר האנטישמיות המודרנית נבנתה כקומה נוספת מעל לזו המסורתית. את האנטישמיות בת זמננו אנו מכנים אנטישמיות החדשה.

מקור המונח אנטישמיות
המונח אנטישמיות נטבע בשנת 1879 על ידי העיתונאי הגרמני וילהלם מאר, שהגדיר את התופעה שגם הוא היה חלק ממנה, כדי להגדיר על ידו את התנועות האנטי-יהודיות שרווחו באירופה של תחילת המאה ה-19. מאז התרחב המונח כדי לכלול את כל צורות האיבה כלפי יהודים במהלך ההיסטוריה.

אנטישמיות בעת העתיקה
מסתבר ששינאה לעם העברי / לעם היהודי היא בת אלפי שנים עוד מתקופת העת העתיקה:
צורתה הראשונה של האנטישמיות מוזכרת לראשונה בספר שמות פרק א (שנת 1312 לפני הספירה), מלך מצרים מבקש לענות בת בני ישראל בפרך ומצווה להרוג כל בן זכר עברי (פסוקים ח-כב). "ח וַיָּקָם מֶלֶךְ-חָדָשׁ, עַל-מִצְרָיִם, אֲשֶׁר לֹא-יָדַע, אֶת-יוֹסֵף. ט וַיֹּאמֶר, אֶל-עַמּוֹ: הִנֵּה, עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל--רַב וְעָצוּם, מִמֶּנּוּ. י הָבָה נִתְחַכְּמָה, לוֹ: פֶּן-יִרְבֶּה, וְהָיָה כִּי-תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם-הוּא עַל-שֹׂנְאֵינוּ, וְנִלְחַם-בָּנוּ, וְעָלָה מִן-הָאָרֶץ. יא וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים, לְמַעַן עַנֹּתוֹ בְּסִבְלֹתָם; וַיִּבֶן עָרֵי מִסְכְּנוֹת, לְפַרְעֹה--אֶת-פִּתֹם, וְאֶת-רַעַמְסֵס. יב וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ, כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ; וַיָּקֻצוּ, מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. יג וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּפָרֶךְ. יד וַיְמָרְרוּ אֶת-חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה, בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים, וּבְכָל-עֲבֹדָה, בַּשָּׂדֶה--אֵת, כָּל-עֲבֹדָתָם, אֲשֶׁר-עָבְדוּ בָהֶם, בְּפָרֶךְ. טו וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ מִצְרַיִם, לַמְיַלְּדֹת הָעִבְרִיֹּת, אֲשֶׁר שֵׁם הָאַחַת שִׁפְרָה, וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פּוּעָה. טז וַיֹּאמֶר, בְּיַלֶּדְכֶן אֶת-הָעִבְרִיּוֹת, וּרְאִיתֶן, עַל-הָאָבְנָיִם: אִם-בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ, וְאִם-בַּת הִוא וָחָיָה. יז וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת, אֶת-הָאֱלֹהִים, וְלֹא עָשׂוּ, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם; וַתְּחַיֶּיןָ, אֶת-הַיְלָדִים. יח וַיִּקְרָא מֶלֶךְ-מִצְרַיִם, לַמְיַלְּדֹת, וַיֹּאמֶר לָהֶן, מַדּוּעַ עֲשִׂיתֶן הַדָּבָר הַזֶּה; וַתְּחַיֶּיןָ, אֶת-הַיְלָדִים. יט וַתֹּאמַרְןָ הַמְיַלְּדֹת אֶל-פַּרְעֹה, כִּי לֹא כַנָּשִׁים הַמִּצְרִיֹּת הָעִבְרִיֹּת: כִּי-חָיוֹת הֵנָּה, בְּטֶרֶם תָּבוֹא אֲלֵהֶן הַמְיַלֶּדֶת וְיָלָדוּ. כ וַיֵּיטֶב אֱלֹהִים, לַמְיַלְּדֹת; וַיִּרֶב הָעָם וַיַּעַצְמוּ, מְאֹד. כא וַיְהִי, כִּי-יָרְאוּ הַמְיַלְּדֹת אֶת-הָאֱלֹהִים; וַיַּעַשׂ לָהֶם, בָּתִּים. כב וַיְצַו פַּרְעֹה, לְכָל-עַמּוֹ לֵאמֹר: כָּל-הַבֵּן הַיִּלּוֹד, הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ, וְכָל-הַבַּת, תְּחַיּוּן. "
פעם נוספת בעת העתיקה בה מוזכרת אנטישמיות - בשנת 482 לפני הספירה - ניסיון השמדתם של יהודי ממלכת פרס על ידי המן בן המדתא האגגי - בימי המלך אחשוורוש מאורע זה, לפי המגילה, שימש יסוד לקביעת חג הפורים. "ויאמר המן, למלך אחשוורוש - ישנו עם-אחד מפוזר ומפורד בין העמים, בכול מדינות מלכותך; ודתיהם שונות מכל-עם, ואת-דתי המלך אינם עושים, ולמלך אין-שווה, להניחם" (מגילת אסתר פרק ג פסוק ח). המן ביקש להשמיד את כל היהודים במאה עשרים ושבע מדינות, ונחל מפלה ולבסוף נתלה. בשיח היהודי נשתרש כינויו ל"המן הרשע".

אנטישמיות מסורתית
האנטישמיות המסורתית הייתה קיימת במהלך הזמן העתיק ובימי הביניים. מקורה היה, בין השאר, בשוני של היהודים משאר העמים איתם הם באו במגע (הגורם הדתי הוא הבסיס להבדלים מוסריים וחברתיים ביניהם), בעיסוק יהודי בהלוואה בריבית ובכעס ורצון לנקמה על רצח ישו. בעת העתיקה, לפני התנצרות הקיסרות הרומית, המונותאיזם, שהיה סימן ההיכר של עם ישראל, לא התקבל לרוב בהבנה ובאהדה אצל שאר העמים עובדי האלילים, מפני היותו חידוש - אמונה באל אחד שאינו מוחשי ושאינו מיוצג בדמות פסל. היהודים שמרו על המסורת והמנהגים הייחודיים להם ולא התבוללו בין הגויים והתנהגות זאת התפרשה כשחצנות ושנאת אדם.
לאחר התהוות הנצרות נוצר סוג נוסף של שנאת ישראל שמקורו ביריבות דתית. הקבוצה הדתית החדשה והקטנה שהייתה בעמדה יריבה ליהדות ונדחתה על ידיה, הפגינה שנאה כלפי הדת שדחתה אותה וניסתה לעשות לה דמוניזציה כבר בכתבי הקודש שלה. בבשורה על פי יוחנן, (ח' 44) היהודים מתוארים כבני השטן על שסירבו לקבל את ישו. בוויכוח המתואר שם בין ישו ליהודיים, שמסרבים לקבלו, הוא טוען כי השטן הוא אביהם, והם חפצים בתאותו שהיא רצח ושקר. בכל ארבעת הבשורות של הברית החדשה‏‏ הממסד היהודי של אותה תקופה מתואר כמי שנטל חלק מסוים בהריגת ישו, אם בחריצת דינו, אם במסירתו לפונטיוס פילטוס, אם בקטרוג והסתה כנגדו, לבל יחון אותו העם, ואף בהוספה ללגלג עליו כאשר כבר נצלב. בבשורה על פי מתי (כ"ז 24-25) אף מסופר כי פילטוס רחץ את ידיו לאות כי הוא נקי ממות ישו, והעם קיבל אחריות על הריגתו במילים "דמו עלינו ועל בנינו". שילוב דברים אלו בכתבי הקודש היה בסיס חשוב לשנאת יהודים.
בימי הביניים, כחלק ממשטר הגילדות, היו רוב העיסוקים סגורים בפני יהודים וחלק נכבד מהם נאלץ לעסוק בהלוואה בריבית לפרנסתם, שכן עיסוק זה היה אסור על נוצרים. מקור הכנסה זה היה פתח לפרנסה ליהודים, אך יצר אצל הציבור הנוצרי מרירות ואיבה נגדם. ההלוואה בריבית הצטיירה כעושק, הן משום שנטילת הריבית אסורה מבחינה דתית (על פי הכנסייה הנוצרית, על פי ההלכה היהודית אסורה ההלוואה בריבית ליהודים בלבד) והן משום שראתה זאת כגזל, שכן כאן נהנה אדם מרווח על חשבון עמל זולתו בלא שיצטרך לטרוח. כך צויר היהודי כאוהב בצע וכטפיל המתפרנס על חשבון אחרים.
הנוצרים רחשו שנאה דתית ליהודים וזאת מפני שלפי האמונה הנוצרית, היהודים דחו את ישו (שהתחיל את זרם הנצרות), משיח שנולד בתוכם, ולטענתם אף הביאו למותו, כפי שמתואר בספרי הברית החדשה. הכמרים השתמשו בדרשותיהם ובטקסיהם כדי להסית את העם הפשוט והבוּר נגד היהודים.
היריבות הדתית וההלוואה בריבית הצטרפו לאמונות הטפלות הרבות שרווחו בימי הביניים והולידו יחד את עלילות הדם, דהיינו האשמה של יהודים ברצח נוצרים על לא עוול בכפם. היהודים גרסו שהם חפים מפשע, אך ההמון הבור ושטוף האמונות הטפלות, שהורגל בשנאה, שפך זעמו על היהודים, בהאמינו שמצוות היהדות היא לרצוח ילדים נוצרים ולהשתמש בדמם לפולחנים דתיים (הכנת מצות, בעיקר).
האנטישמיות ושנאת הזרים באירופה במשך מאות שנים התבטאו באפליה, השפלות (חיוב באות קלון), כליאה בגטאות, נידוי חברתי ופוגרומים (פרעות), בהם היהודים היו מוכים, נשדדים ונרצחים בהמוניהם. היהודים הגיבו בפחד לפרעות, לא ידעו כיצד להתנגד ולא השיבו מלחמה. לעתים השתדלו אצל השליט, שיסיר את רוע הגזירה או שיגונן עליהם, או חיברו תפילה כמו "אב הרחמים" שנתקנה לאחר מסע הצלב הראשון.
לשנאה היו כמה מקורות תומכים:
  1. סטריאוטיפים (אב-טיפוס) - דימוי שלילי, שטופח על ידי הכנסייה הנוצרית: יש להשפיל את היהודי הבזוי, הרע והמסוכן, כל עוד הוא אינו מוכן להתנצר.
  2. דעות קדומות: הנטייה לייחס תכונות לאדם, בעיקר בגלל השתייכותו לקבוצה כלשהי. שימוש בדעות קדומות - שימוש בהכללה המעוותת את המציאות. דעות קדומות נלמדות, באמצעות חינוך או באמצעי תקשורת כגון ספרים, עיתונים וסרטוני תעמולה. הן עוברות מדור לדור, נשמרות וקשה לשנותן.
  3. עלילות דם: הדעות הקדומות מעוררות , על רקע דתי: שונאי ישראל טענו כי היהודים משתמשים בדם ילדים נוצרים, הנרצחים על ידם, לצורכי פולחן - אפיית מצות. היהודים הואשמו גם בהרעלת בארות והפצת מגפות.

סיבות לאנטישמיות המסורתית
שנאת ישראל המסורתית התקיימה כבר בתקופות קדומות, בעת העתיקה ובימי הביניים, וזאת מכמה סיבות:
  1. שנאת השונה והנבדל: היהודים היו מיעוט נבדל בדתו ובמנהגיו, בהופעתו החיצונית, באופיו ובנטיות נפשו.
  2. שנאה דתית על רקע רצח ישו: בשל הרצח, היהודים חייבים לשאת בעונש - העונש הוא חיים בהשפלה.
  3. שנאה על רקע קנאה כלכלית: חלק מהיהודים הצליחו מבחינה כלכלית, והדרך היחידה להתייחס לזה הייתה הדימוי של היהודי שהתעשר הודות לכך שהלווה בריבית, ו"מצץ את דמם" של החלשים הנזקקים להלוואות. בגרמניה הנאצית למשל הופיעו כתבי פלסתר שמאשימים את היהודים בלקיחת כל הקדוש לגרמנים.
  4. שנאה בשל מנגנוני הגנה מודחקים. פרויד מנה כמה מניעים לא מודעים ביסוד שנאת היהודים, אחד מהם היה השלכת שנאת הנוצרי לדתו שלו על היהודי, בדומה לתפיסה שהנוצרי שונא את המוסר היהודי המוטמע בנצרות, שגרם לדכא את "החיה" שבו ואת יצריו הטבעיים.
  5. גורם החולשה: החלש והפגיע מגרה את יצר החזק להתעמר בו.
הסיבה לאנטישמיות המסורתית על פי מקורות היהדות
על פי המקורות היהודיים, לא אלו הסיבות העיקריות לאנטישמיות. כל הסיבות אינן אלא רציונליזציות, ניסיון לתרץ את השנאה חסרת הפשר לאחרים ולעצמם. מקור השנאה, לפי גישה זו, הינו בגזירה משמיים:
למה נקרא שמו הר סיני? שמשם ירדה שנאה לאומות העולם
– מדרש שמות-רבה ב, ד
לפי מספר השקפות, שנאה זו נוצרה כדי לשמר את העם היהודי במצבו ההומוגני ולמנוע את התבוללותו. דעה זו נתמכת בהשערה המבוססת, שהאנטישמיות היא האחראית העיקרית למניעת ההתבוללות, שחלה על כל העמים האחרים, במשך כל אלפי השנים בהן התקיימו היהודים כעם, וכן על העובדה שהאמנציפציה החלה את ההתבוללות בהיקף נרחב.


אנטישמיות מודרנית
האנטישמיות המודרנית החלה במאה ה–19 והיא מכוונת בעיקרה נגד היהודים ולא נגד היהדות. השנאה לדת היהודית הפכה לשנאה כלפי העם היהודי. האנטישמיות המודרנית נעוצה בקנאה שרחשו הגויים ליהודים המצליחים: בעקבות האמנציפציה השתלבו היהודים בחברה הנוצרית והוכיחו את יכולתם להגיע להישגים כלכליים והקנאה בהם הפכה עד מהרה לרוגז ושנאה.

אנטישמיות על רקע חילוניזציה
בשל תהליך החילון שעברה אירופה בתקופה זו, איבד מתוקפו הטיעון הדתי נגד היהודים בדבר רצח ישו. ב אידאולוגיה האנטישמית החדשה תפסו מונחים חדשים את מקומה של הדת היהודית: "גזע יהודי" ו"דם יהודי". אם בעבר הייתה ה"בעיה" היהודית נעוצה בעיקר בדתם, הרי שמכאן והלאה הבעיה היא ביהודים עצמם, במוצאם ובדמם. האנטישמים החדשים החלו לדבר על "גזע יהודי", שהוא נפרד מ"הגזע הלבן". האנטישמיות החדשה, אפוא, היא קיצונית בהרבה מהאנטישמיות המסורתית: בעבר, הפתרון לבעיה היהודית היה התנצרות. יהודי שהתנצר נחשב לנוצרי לכל דבר. כעת, גם יהודי שהתנצר עדיין נחשב ליהודי, כיוון שהבעיה נעוצה בדמו, והרי דם אי אפשר להחליף. הפתרון לבעיה היהודית על פי האנטישמיות המודרנית, אפוא, הוא השמדה.

אבות האנטישמים המודרניים
אבות האנטישמיות המודרנית הם ד"ר קרל לואגר ראש עיריית וינה בשנים האחרונות של המאה ה- 19, הרוזן ארתור דה גובינו, ויוסטון סטיוארט צ'מברליין. גובינו, בספרו "מסה על אי השוויון בין הגזעים האנושיים" שפורסמה בפריז בין 1853 ל-1855, העלה את הרעיון שהמפתח להיסטוריה האנושית הוא הגזע, וכמובן, הגזע "הלבן", שרובינו משתייך אליו, הוא העליון, בעוד שגזעים אחרים הם נחותים. צ'מברליין, מקרה מוזר של אנגלי שאימץ את השפה והתרבות הגרמנית, פיתח רעיון זה וצירף אליו את שנאת היהודים ההשמדתית, שנוסחה בספריו לראשונה במובנה הגזעי. בספרו "יסודות המאה התשע עשרה" פירט צ'מברליין את התאוריה לפיה היהודים והגרמנים הם הגזעים היחידים שנותרו בטהרתם. אך בעוד הגרמני הוא תמצית מזוקקת של כל הטוב שבעולם, הרי שאת כל תחלואי העולם ניתן לייחס ליהודי. רעיונות אלו נפלו על קרקע פורייה בגרמניה של המאה ה-19 ואומצו על ידי אישים כמו הקיסר וילהלם השני וריכרד ואגנר, שהיה חותנו. לואגר הוביל קו אנטישמי במיוחד והאשים, בין היתר, את היהודים בהידרדרותה הכלכלית של וינה. הוא היה בין הראשונים שהשתמשו במצע האנטישמי כדבק מאחד להסתת ההמונים, בנוסח שיהיה מוכר מדי בהיסטוריה שמאז ועד עתה. בעזרת הכריזמה שלו וכשרונו הדמגוגי השפיע לואגר על אישים רבים, וביניהם אדולף היטלר שבספרו מיין קאמפף כתב כי לואגר היווה מודל לתוכניתו האנטי-יהודית הן באידאולוגיה שלו והן בכישרון התעמולה שלו. הוא השפיע רבות על האופן שבו קיבלו תושבי אוסטריה את חוקי הגזע של היטלר.

עלילת דרייפוס בצרפת - פרשת דרייפוס - שנת 1894
פרשת דרייפוס היא עלילה אנטישמית ומשבר פוליטי שהתרחש בצרפת בה הואשם אלפרד דרייפוס – קצין תותחנים בדרגת סרן – כי בגד במדינתו וריגל לטובת גרמניה. העיתון שפרסם זאת לראשונה היה "המילה החופשית", (La Libre Parole), עיתונו של העיתונאי האנטישמי אדואר דרימון.
באותה צרפת "הנאורה" שלאחר המהפיכה הצרפתית מגלה סימני אנטישמיות. אלפרד דרייפוס היה קצין יהודי בצבא הצרפתי שהואשם בבגידה על לא עוול בכפו, בפרשה שזכתה לשם "פרשת דרייפוס". ב-1904 תבע דרייפוס חקירה חדשה, וב-12 ביולי 1906 הכריז בית המשפט לערעורים כי דרייפוס חף מכל פשע. הוא הוחזר לצבא הצרפתי והועלה לדרגת מאיור (רב-סרן) ובנוסף הוענק לו אות אביר לגיון הכבוד בטקס פומבי.

הפרוטוקולים של זיקני ציון
בהקשר זה יש להזכיר גם את הפרוטוקולים של זקני ציון. מסמך זה, שזוייף כנראה על ידי ה אוכרנה, המשטרה החשאית של הצאר, (על בסיס מאמר סאטירי, שהוצא מהקשרו, ושנועד לתקוף את משטרו של נפוליון השלישי בצרפת), זכה לתפוצה של ממש באירופה של סוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20. במסמך, המתעד פגישה כביכול של "זקני ציון" בבית הקברות היהודי בפראג, מתואר קשר יהודי להשתלט על העולם. על אף שזיוף המסמך בולט לעין, והקשר המתואר בו מופרך מעיקרו, הפך הספר לאבן הבסיס של האידאולוגיה האנטישמית ברחבי העולם. ברור כי מעולם לא התקיימו הפגישות המתוארות ב"פרוטקולים" ואף לא היה קיים ארגון בשם "זקני ציון" מעולם.

אנטישמיות כבסיס למפלגה הנאצית
ממשיכי דרכם האידאולוגיים של לואגר וצ'מברליין הם ה"אידאולוגים" של המפלגה הנאצית. אדולף היטלר, ומורי דרכו האידאולוגיים אלפרד רוזנברג ויוליוס שטרייכר. התערובת של שנאה גזעית ביולוגית, (בניגוד לשנאה הדתית שקדמה לה), והתייחסות מודרנית לכוחו של ההמון וכוחה של התעמולה, שיצקו לואגר וצ'מברליין (כל אחד במקומו ובדרכו), הפכה למוטיב האידאולוגי העיקרי ב מפלגה הנאצית. הדבר הופך את הנאציזם לתופעה ייחודית לעומת ה פאשיזם האיטלקי (שאימץ את האנטישמיות רק בשלב מאוחר בהתפתחותו), או לעומת ה קומוניזם הרוסי, שהיה לעתים אנטישמי בפועל, אך מעולם לא כאידאולוגיה מוצהרת. היטלר קיבץ את כל עקרונות האנטישמיות המודרנית יחדיו, גיבש אותם לתורה מסודרת, הקצין אותם והעלה אותם על הכתב בספרו מיין קאמפף ("מלחמתי"), אשר היווה את הבסיס למצע הרשמי של המפלגה הנאצית ולמעשה, היווה לכאורה הצדקה למעשי הנאצים בשנות מלחמת העולם השנייה.

הגורמים לאנטישמיות המודרנית
  1. מתן אמנציפציה: בארצות שונות (צרפת, גרמניה, איטליה) קיבלו היהודים אמנציפציה – שחרור מהגבלות, קבלת שוויון זכויות. חלק מהיהודים החלו להשתלב במהירות בחברה ה נוצרית. אולם, תהליך ההשתלבות לא היה בכוחו לבטל את ההבדלים בין היהודים לבין הנכרים. דווקא משום שמספר גדול של היהודים עבר לחיות בערים ונקלט במקצועות בעלי השפעה ציבורית – החלה להיות מורגשת יותר הימצאותם של היהודים בקרבת הנכרים. כמו כן, האמנציפציה הביאה לתחרות כלכלית בין הנוצרים ליהודים על הון ומקומות עבודה. במקרה של הצלחת יהודים, הדבר גרם לרוגז, קנאה ולשנאה. היהודי הצטייר כבעל הון, כמכשיל או מהפכן, המנצל את העם הפשוט. אנטישמים רבים ביקשו לבטל את האמנציפציה שניתנה ליהודים.
  2. התפתחות הדמוקרטיה: הרחבת זכות הבחירה, התפתחות התודעה הדמוקרטית וצמיחתן של המפלגות הפוליטיות- סייעו לחיזוק האנטישמיות בשל מספר גורמים, שעיקריהם:
    • שכבות נמוכות, רוויות שנאה ליהודים, השיגו זכויות פוליטיות והחלו להשמיע קולן בגנות היהודים. תעמולה אנטישמית חיזקה את כוחם.
    • חופש ביטוי והתפתחות תקשורת ההמונים סייעו לאנטישמים (בהחדרת קריקטורות לעיתונים, הפצת מאמרים אנטישמיים, וכו').
    • על יסוד חופש ההתאחדות, עלו מפלגות אנטישמיות שהתמודדו על קולו של הבוחר, תוך שימוש באנטישמיות כאמצעי לעלות לשלטון.
  3. התפתחות המדע: עליית משמעותו של המדע עבור המודעות הציבורית, וצמיחת ענפי מדע חדשים, הביאו ליצירת ביסוס מדעי לאנטישמיות. עיקר ביסוס זה היה ב דרוויניזם החברתי וב תורת הגזע.
  4. התפתחות הרגש הלאומי: התפתחות התודעה הלאומית בין עמי אירופה הייתה מן הגורמים המרכזיים לאנטישמיות. לאחר שה ריבונות עברה מן ה אצולה לעמים והעמים הגדירו עצמם כלאומים, נוצרה מסגרת חדשה, גם לטיפול ב"שאלת היהודים".
    המהפכה הצרפתית (1789) הכירה ביהודים כבני הלאום הצרפתי. הדגש בתפיסה הלאומית של ה"מהפכה הצרפתית" הושם על אפשרות הבחירה של היחיד את לאומיותו, בתנאי שיציית ל חוק המדינה ויהיה אזרח מאמן לה.
    אולם, מגמה אחרת של הלאומיות האירופאית הייתה המגמה הרומנטית, אשר הגדירה את "ה לאום" אחרת: אדם נולד לתוך לאום. הלאום מוגדר על פי מוצא, היסטוריה שפה. אדם אינו יכול לאמץ לעצמו לאומיות. האנטישמים מהזרם הרומנטי טענו, כי אין לקבל את היהודים כאזרחים, בהיותם גוף זר, מבחינה לאומית.
    היהודי נתפס כגורם אנטי-לאומי, כפי שכתב וילמנס בספרו "אינטרנציונל הזהב" ב- 1876: "…כל ניסיון למיזוג לאומי ייכשל, משום שיהודי מסתייג ממנו - מרובים היהודים בשורות המפלגות, החותרות לערער הארגונים הקיימים."
  5. התעוררות המאבקים המעמדיים: במאה ה–19, עם התגברות המרמור על אי הצדק שבכלכלה המודרנית וצמיחת הסוציאליזם שהתנגד לשיטה ה קפיטליסטית, רבו התאוריות הכלכליות להסבר ולהצדקת האנטישמיות. רבים טענו כי היהודים נגועים בקפיטליזם ושהיהודים מצליחים לצבור כספים, רכוש והון רב בזכות השוק הקפיטליסטי. היו שטענו כי היהודים שואפים להשתלט על המדינות השונות ולנצל את העמים הנוצרים.
    לדוגמה: שארל פורייה, הוגה דעות צרפתי, מראשי הסוציאליסטים בצרפת (1837 – 1772) ראה ביהודים אומה נחותה שעסוקה בעיקר בפעילות כלכלית מן הסוג הבזוי ביותר – הם מרמים את לקוחותיהם ועושקים את הציבור הנוצרי. לטענתו, "הנח ליהודים להשתכן בצרפת 100 שנה - הם יהיו בצרפת מה שהם בפולין וסופו שייקחו בחוזק יד את מקצוע המסחר מאותם האזרחים, שעסקו בו עד כה בהצלחה, בלעדי היהודים…"


עליית הנאצים והשואה
המשבר בגרמניה שלאחר מלחמת העולם הראשונה יצר תנאים נוחים לפריחתו של השקר האנטישמי. נטען כי היהודי הוא הקומוניסט, הפועל להגשמת רעיונות הסוציאליזם בהתאגדות מפלגות סוציאליסטיות בארצות שונות, החותר להשתלטות על המדינה, להשלטת מיעוט יהודי נבחר ולרצח המונים באופן שבו ביצעו זאת היהודים ברוסיה הסובייטית (ולראיה, מנהיגי השמאל היהודים רוזה לוקסמבורג וקורט אייזנר למשל). בעת ובעונה אחת, נטען גם כי היהודי הוא איל הממון, הקפיטליסט, השולט בשווקים ומסכסך את האומות זו בזו, על מנת ליצור רווחים אישיים.
ההמונים, שסבלו מתוצאות ההפסד במלחמה, ובראשן האינפלציה של שנות ה-20 המוקדמות והמשבר הכלכלי שלאחר נפילת בורסות העולם ב-1929, היו נוחים לקבל את השקר הזה, שלווה באגדת "הסכין בגב", לפיה רק היהודים מנעו מגרמניה את הניצחון במלחמה. גם ללא סיוע התעמולה הנאצית, גאתה האנטישמיות, ואף הביאה לרציחת שר החוץ הגרמני ולטר רתנאו, על ידי אנטישמי. על אף שלא הייתה באותה התקופה מדינה באירופה שהייתה נקיה מן האנטישמיות ומן ההסתה האנטישמית, הייתה גרמניה בית גידול פורה במיוחד לרעיונות אלו, שהובילו ישירות אל השואה.
אדולף היטלר אימץ את רעיון האנטישמיות כחלק מהאידאולוגיה הנאצית ותורת הגזע. לפיו לא נטען רק כי היהודי שואף לקומוניזם וקפיטליזם בעת ובעונה אחת, אלא גם כיצור בעל תכונות אופי מעוותות, כמו חמדנות וסטייה מינית, בעל תכונות גופניות מעוותות, כמו אף עקום וממדי גוף מעוותים. לפיו היהודי איננו אדם ומראו רק נועד לבלבל ולהסתיר את כוונותיו האמיתיות, שהן להשתלט על העולם כלכלית ומדינית.
בשואה, לא זו בלבד שהיהודים הושמדו באופן שיטתי ומתוכנן על ידי המשטר הנאצי - הם אף נרצחו בשלל פוגרומים שבוצעו בידי האוכלוסייה המקומית במזרח אירופה, שראתה בכיבוש הנאצי הזדמנות פז להיפטר מן היהודים. שנאת היהודים הייתה נפוצה גם בקרב גורמים אנטי-נאצים, כמו המחתרת הפולנית הלאומנית. הליטאים והאוקראינים נודעו לשמצה על האנטישמיות שביטאו בתקופה זו. מנגד, גם במדינות בעלות הברית לא ניכרה תכונה להציל את היהודים מהתופת, ומדינות רבות בעולם סירבו לקבל פליטים יהודיים שברחו מגרמניה הנאצית.
יוצאי דופן היו חסידי אומות העולם ומדינת דנמרק שארגנה מבצע מילוט רחב היקף ליהודיה מפני הכובש הנאצי ומדינת בולגריה שתושביה הלא יהודים ענדו אף הם טלאי צהוב על מנת למנוע את גירוש היהודים למחנות.

אנטישמיות אחרי השואה
בשנים שלאחר השואה, המשיכו הניצולים היהודים לסבול מהתנכלויות מצד האוכלוסייה המקומית, ורכושם נגנב ונשדד על ידי המקומיים. המקרה הבולט ביותר לכך היה פוגרום קיילצה.
הכחשת השואה היא אחת הצורות הבולטות שלבשה האנטישמיות לאחר השואה. על אף שחלק ממכחישי השואה טוענים שאינם שונאי יהודים, ומנסים להצדיק את מעשיהם באמתלה של מחקר היסטורי חסר פניות, הקרבה הרעיונית לנאציזם אינה משאירה מקום לספק כי מדובר בגלגול נוסף של שנאת היהודים. הרעיון, שהיהודים הצליחו ליצור "שקר" (לדברי מכחישי השואה) כה גדול ממדים כמו השואה בה נהרגו שישה מיליון יהודים ולעשות לו יחסי ציבור כה טובים עד שהוא נחשב אמת באופן אוניברסלי, מתבסס אף הוא על המוטיב האנטישמי הישן של שליטת היהודים בעולם, ובמיוחד באמצעי התקשורת. במדינות רבות בעולם, ואף בישראל, אסורה הכחשת השואה על פי חוק.
להכחשת השואה נוספת לעתים גם האשמת היהודים ב"שואה הלבנה", שהיא כינוי למותם של רוסים ואוקראינים בזמן השלטון הקומוניסטי בברית המועצות לשעבר. האנטישמים החדשים טוענים שהשלטון הסטליניסטי נוהל על ידי היהודים שמטרתם הייתה ועודנה חיסול התרבות האירופאית והגזע הלבן.

ניאו-נאצים
הוא מונח המתייחס לכל תנועה חברתית או פוליטית המעוניינת להחיות את הנאציזם, או בעלת עמדות פשיסטיות התומכות בגזענות שהוקמה לאחר מלחמת העולם השנייה.
הרעיונות המדויקים שאומצו על ידי קבוצות נאו-נאציות, מאופיינים בהערצת תורותיו של אדולף היטלר ובחוסר סובלנות לדתות שונות, כדוגמת יהדות, הינדואיזם וג'ייניזם; ולאנשים מקבוצות אתניות שאינם אירופאים לבנים, כדוגמת שחורים, אסיאתים, ועוד, בדומה למאפייני "טוהר הגזע" שהוגדרו על ידי גרמניה הנאצית בשנים 1933 - 1945.
רעיונות אלו כוללים בדרך כלל אנטישמיות, גזענות, שנאת זרים, ועשויים לכלול גם אלמנטים של לאומניות צבאית, הומופוביה והכחשת השואה.
כאשר נציגי אותן קבוצות מגייסות חברים לשורותיהן, הם מאשימים את הזרים, שאינם "לבנים", בבעיות החברתיות של החברה, (אלימות, ניצול המדינה על ידי הזרים שאינם ראויים לכך, הנוטלים עבודות, משכורות וביטחון מהשכבות ה"לבנות" הראויות לכך, וכדומה), תוך התייחסות לקונספירציה יהודית כלל-עולמית.
בארצות הברית, הקבוצות הנאו-נאציות הינן רק חלק מקבוצות שנאה בהיקף גדול, המעודדות אנטישמיות ועליונות הגזע הלבן. באירופה פועלות קבוצות נאו-נאציות רבות אשר מונות עשרות אלפי פעילים ופעילותם מכוונת נגד מהגרים לא אירופאים וכן נגד היהודים.
נאו-נאצים רבים משתמשים בסמל הצלב בתוך עיגול כדי לייצג את הגזע הארי. זאת משום שסמל זה היה בשימוש העמים האינדו-אירופיים עוד באלף השני לפני הספירה
ישנן קבוצות ותנועות קיצוניות אחרות, הדוגלות בעמדות פשיסטיות, שאינו דוגלות בנאציזם הגזעני, האנטישמי, של אדולף היטלר. אותן תנועות משתייכות לזרם הנאו-פשיזם. התנועות הדוגלות ברעיונות אלה, לרוב אינן משתמשות במונח "נאו-נאצים" או "נאו-פשיסטים" כדי לתאר את עצמן.

האנטישמיות החדשה
האנטישמיות החדשה הוא מצב אשר מבקש לקשר בין ביקורת והתנגדות למדינת ישראל לשנאת יהודים, קרי אנטישמיות. הטיעונים העיקריים של האנטישמיות החדשה :
  1. התנגדות למדינת ישראל היא התנגדות לזכותו של העם היהודי להגדרה עצמית ומדינה ריבונית ומפלה אותה לרעה על רקע יהדותה.
  2. ביקורת חסרת פרופורציה כלפי ישראל, השופטת אותה בסטנדרטים כפולים, ובעלת רטוריקה מסיתה, היא סוג של אנטישמיות שכן ההתנכלות לישראל וההתייחסות הבלתי-הוגנת אליה נובעת מעצם היותה מדינה יהודית.
  3. הביקורת נגד ישראל גולשת פעמים רבות להסתה נגדה ודמוניזציה של ישראל, תוך שימוש בסטריאוטיפים אנטישמיים (דמוניזציה כנגד ישראל כפי שנעשתה בעבר כנגד יהודים) ואף השוואתה לנאצים תוך זילות השואה.

הסתה נגד היהודים בתקשורת ובימים אלו
נשיא איראן, מחמוד אחמדינג'אד, הידוע כמכחיש שואה, קרא להשמדתה של מדינת ישראל, הכריז על תחרות קריקטורות על השואה ובהמשך גם יזם ועידה על הכחשת השואה. אחמדינג'אד אינו היחיד שהשמיע הצהרות אנטישמיות: במספר הזדמנויות צוטטו הצהרות אנטישמיות מפי אישים שונים ובהם נשיא ונצואלה הוגו צ'אבז, ראש ממשלת מלזיה עד שנת 2003 מהטיר בן מוחמד ראש עיריית לונדון קן ליווינגסטון ואיש הימין הקיצוני הצרפתי ז'אן מארי לה פן. בצרפת חלה עלייה ממשית באירועים האנטישמיים, בין היתר פרשת חטיפתו, עינויו ורציחתו של הצעיר היהודי - צרפתי , אילן חלימי. (מה שגרם לעליית יהודים מצרפת לארץ). גם מקומן של בריטניה, בלגיה וגרמניה לא נפקד. בתי כנסת ובתי קברות הושחתו. ברוסיה ואוקראינה בוצעו התקפות אנטישמיות על ידי נוצרים ואילו במערב אירופה התבצעו מרבית ההתקפות על ידי מהגרים מוסלמים וחלקן הנוסף על ידי ארגונים ימניים קיצוניים. ברחבי העולם פעלו ארגוני טרור הקשורים לאל קאעידה נגד אתרים יהודיים (למשל הפיגוע בבית הכנסת בתוניס והפיגועים בקהילה היהודית בטורקיה).

אנטישמיות פלסטינית
אנטישמיות נפוצה לא רק באירופה, אלא גם בקרב הפלסטינים עצמם. ולראיה, בשטחים מופעלת הסתה אנטישמית מסיבית בבתי הספר ובאמצעי התקשורת הפלסטיניים, אשר מעודדים לא רק שנאת ישראל אלא שנאת יהודים באשר הם. זו האחרונה נפוצה בעיקר בקרב החוגים האיסאלמיים-הדתיים בשטחים ואף בישראל, כגון חמאס, הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני והתנועה האסלאמית (של ערביי ישראל), אשר מציגים את היהודים ככופרים, כאויביו של האל, אשר יש להשמיד במלחמת קודש (מצוות הג'יהאד) ואף מצווה וכבוד גדול למות במלחמה זו כשאהידים.

סרטון הרואה באו"ם בתקופה זו כלי שרת של מרבית המדינות האנטישמיות
הנאום שהוחרם - הלל נוייר, מנכ"ל U.N. Watch - תורגם ע"י חוסם


האנטישמיות קיימת וחוזרת - סרטון הממחיש את תופעת השינאה לעם היהודי בעולם בימנו
האנטישמיות מתחילה כהסתה של מנהיגים בעולם נגד היהודים


נשמור איש על רעהו כי הרי כל ישראל ערבים זה לזה - דיוגינס